נעמי טנהאוזר- העלמות בכחול (משתמשת בפיקסו לצרכיי)

 

סדרת ציורי 'העלמות בכחול' מסכמת עבודה על פרויקט מכוון ואינטנסיבי שנעשה לאורך השנה האחרונה, אבל הבחירה בו נטועה אחורה עשרות שנים, במהלך הבניית הזהות של נעמי טנהאוזר כאמנית וכאישה. פיקסו, שצייר את הציור האיקוני והמפורסם 'העלמות מאביניון' הוא האמן המפורסם בה' הידיעה של המאה ה-20. איתו הענק ובגנו, מול הציור המפורסם שלו 'העלמות מאביניון', בחרה נעמי טנהאוזר להתמודד. הבחירה מפתיעה שהרי לכאורה היא מכילה את המפתח לכישלונה: אם יש ציור איקוני, אולי כל התמודדות איתו- תחוויר, אם יש צייר מפורסם כל כך – וודאי כמעט שאין לעלות על פרסומו, אבל נעמי- האמנית והאישה, בוחרת ביודעין בפיקאסו. באמצעותו היא יכולה לנסח מחדש את תקפות העבודה שלה כאמנית, ציירת, אישה, פמיניסטית.

הציור המפורסם משנת 1907מתאר בסגנון קוביסטי מובהק- 5 נשים, זונות בבית זונות, העומדות בתנוחות פתייניות, שונות מול הצייר. במרכז הציור- פינתו של שולחן הנשלחת לעברן כחפץ פאלי המדגים את המבט הגברי. הצופה המתבונן בעירומן, נוכח במבט הגברי של הצייר וכאילו מחליף עימו תפקיד, תוך שהוא מופעל לרובדי התבוננות נוספים.  

 

נעמי בוחרת לצייר 5 נשים עירומות. כל אחת נבחרת לפרויקט בקפידה. באופנים שונים קשורות הנשים (נטע , נעמי ב., ורד ויאנה ) אל נעמי ואל עולם האמנות. עם חלקן היא נמצאת בקשרי ידידות זה שנים. הנשים אינן בהכרח מודליסטיות מנוסות, אלא נשים שהיותן עירומות מול מבט האמנית אינו ברור מאיליו. לחלקן זו התנסות חדשה, עם גופן, עם מבט נשי הצופה בגופן, עם הנכחת גופן על הבד. תוצאת ציור העירום הנשי של כל אחת- אינו מטריד. הן נראות נינוחות, נטולות מתח מיני, שונות האחת מרעותה. עירומן במרכז הציור, אבל סביבו מתקיים מערך צבעוני עשיר אשר כמעט ו 'גונב את ההצגה': בגדים, אריגים, טפטים, רהיטים, סביבת סטודיו נשית, עושר צבעוני המצויר לפרטיו. גם בעצם הבניית הקומפוזיציה, נראה שזהו מבט נשי על עירום נשי, שכן הוא בו בזמן קולט ומכיל את דמות המצוירת, את סביבתה, את הפרספקטיבה (לעיתים מעגל את האיזומטריה לצרכיו..) ועושר צבעוני עצום מצוי בפרטים. מכאן מתאפשרת לצופה בחינה רכה, לא מאיימת הן של האישה המצוירת, הן של העירום הנשי והן של השוני בין הנשים (האם הוא נעוץ במבנה גופן, אולי בתנוחות הישיבה, אולי במה שנחשף ובמה שלא נחשף) .

באמצעות הציור מאפשרת נעמי לשאול שאלות על נשיות, על גיל, על התבוננות בעירום,על החוויה של צייר- מצויר, של מודל- צייר, של חברה - מצוירת,

מה קורה במהלך מפגש בין מודל המוזמן אל הסטודיו לבין הצייר\ת.

הבחירה של נעמי לצייר דיוקן עצמי בעירום, כאחת מ-5 הנשים, שם את עצמה בתוך סיפור הפרויקט ומרתק לא פחות. בציורים היא מופיעה כדמות נוספת, כמי שמתבוננת במודל המצויר ובכך היא אינה מכניסה מתח לציור אלא להיפך, מעגלת אותו. שתי דמויות נשים בציור 'מספרות סיפור רך יותר' מאשר גבר ואישה, או חפץ פאלי ואישה. עצם כניסתה לתוך גוף העבודה, כמו גם הציור של דיוקנה בעירום -אחת מ'העלמות בכחול' מספר סיפור חדש, רחוק מאוד מ'העלמות מאביניון'. נעמי מתנסה על עורה בחוויה של חשיפה, בחוויה של מבט המצייר את הגוף. היא יושבת באומץ מול עצמה ומניחה לעצמה לצייר את עצמה, כשהיא נשארת באותה פלטת צבעים, באותו רעיון של קומפוזיציה, היא מול עצמה. מהיותו דיוקן עצמי מחד ואחד מחמשת מרכיבי 'העלמות בכחול' מאידך, אפשר לראותו כשיאו של הפרויקט הפרטני, שיאם של 5 הציורים האישיים, יוצאי הדופן, אשר יחד מרכיבים את הסדרה.

היצירה הגדולה בגלריה, היא ווריאציה על 'העלמות מאביניון'. הציור מכיל את 5 העלמות\נשים כשכל אחת מהן עומדת בתנוחה הלקוחה מציורו של פיקסו. 'העלמות בכחול' נעשתה בחודשים האחרונים, לאחר השלב בו  נעשה הציור מול מודל, תוך שנעמי מתמודדת מול הפרשנות והניסיון להעביר את עצמה, את רוחה אל הסיפור של 'האחר'. התוצאה מהדהדת מבט פמיניסטי, ישיר, בה ובחברותיה, מבט הנע אל הקהילה, מבט נשי צבעוני, עשיר ומלא השולח אחורה קריאת כיוון אך מכוון אל עכשיו וקדימה.

 

עצם שיתופה העצמי כאובייקט מצויר, כאחת מחמש, תחת אותה העין והיד המציירת, יוצרת נעמי  דיבור נשי, מכיל, חברתי וקהילתי חדש. נעמי יצרה קהילה קטנה, כינסה בנות אחת לאחת, איתה, לשעות של אינטימיות שבין מכחול לבד, בין צבע לקומפוזיציה, בין אמנית למודל, אבל היא גם יצרה קהילה קטנה שהמשותף בין רכיביה הוא העובדה שכל אחת, כולל היא, זכו לזמן אישי, צורת טיפול דומה, פרטית ואינדיבידואלית ,דומה ומשותפת. התייחסות נשית חדשה שאינה מפקירה את האישה בעצמה מול עצמה, אלא מאפשרת לה לצד שעות פרטיות ואישיות, גם התייחסות, קבוצה.                        כקבוצה יצר המהלך הדהוד  ועורר חלק מן המשתתפות לחשוב וליצור יצירות אישיות המתייחסות אל הנושא, אל 'העלמות מאביניון'  בשפתן האמנותית.

נעמי בריקמן האמנית ציירה את גרסתה לציור המפורסם, ורד חדד צירה את  דיוקנה העצמי בעקבות הפרויקט, ונטע אלקיים החלה לעבוד על דיוקן נשים במשפחה של נעמי. אותו נים רגיש, חברתי\נשי\ אישי\קהילתי שעליו ניגנה נעמי בזהירות, השמיע צליל מכוון ועמוק שהפעיל ויצר הדהוד יצירתי ואת גבולותיו אין לדעת. אפשר רק לומר שהצליל הזה מדייק את הזמן, את הקול הנשי העכשווי, את התחושה המשותפת הנרקמת ונאמרת מעל במות שונות.

 

עבודת וידיאו כמעט דוקומנטרית מתארת את חרדת הנהיגה של נעמי-מוצגת בגלריה. לכאורה עבודת הוידיאו המוקדמת אינה קשורה לפרויקט הציורי של 'העלמות בכחול' , אלא שהחרדה המאיימת מן היציאה לכביש ולנהיגה לצד משאית או יציאה לעקיפתה, ושאינה מטפורית אלא לקוחה מחייה האישיים, היא חרדה שאפשר להשאילה גם אל חייה כציירת וכאמנית. בבחירה לצייר פרויקט בעקבות פיקסו, בהחלטה לצאת לעקיפה, היא מטפלת בחרדות הבסיסיות, ויוצאת לעקיפה. באופן סימבולי בפעם האחרונה שנפגשנו בגלריה סיפרה לי איך בנסיעתה מירושלים אל ראשון לציון, עף מקל ברזל ממשאית שנסעה לפניה ונתקע ברדיאטור , קרקש כל הדרך אל ראשון לציון. למותר לציין שלנעמי שלום, ולרכב לא נגרם נזק ממשי, והמשימות כולן הושלמו.

אולי החרדות לא עוזבות אותנו לגמרי, אבל כל פרויקט הוא בבחינת ניסיון לעקיפה, התגברות על מכשול והרגשת הצלחה פוטנציאלית כבירה וכאמירתה , "משתמשת בפיקסו לצרכיי"..