פצעים וחבישות

 

תחושת צורך ודחיפות ליוו את החלטתי לאצור תערוכה בגלריה לאמנות באום אל פאחם. חשוב היה לי לאצור תערוכה שתפעיל חיבור חזק לחיים. התערוכה סובבת סביב ריטואל מקומי, אישי ועם זאת אוניברסלי : ריטואל הפצע והחבישה(1).  אנחנו נפצעים פיזית ו\או  מטפורית ונחבשים בו זמנית, במקומות שונים. שלוש 'צלעות' שאינן שוות מרכיבות את הריטואל : פצע, כאב וחבישה. חוית הכאב היא חויה אישית ובה בעת אוניברסלית. הפצע מחזיק את ההופעה הויזואלית וההוכחה החותכת לכאב.  הפצעים חוצים גבולות, מכנסים אינסוף נקודות של כאבים, ואפשרויות רבות לחבישה. חבישות מתכוונות להחלמה, לריפוי, אלא שלעיתים הן בעצמן יוצרות את המצע לפצע הבא.

 

במהלך 'לידתה' של עבודת אמנות, גיבוש הרעיון וזיקוקו לכדי יצירה שלמה, מתרחשת ללא מודע עבודה תרפויטית. המבקר בתערוכה מקבל  עיבוד, חד פעמי, עכשוי, רב גוני ורב תחומי, בשפה נוספת על שפתו. הוא יכול להזדהות, להגיב, ולחוות. כבטיפול פסיכולוגי, חשיפה לפצע ולכאב היא חלק ראשון, הכרחי, אקטיבי ומשמעותי בטיפול. מאוחר יותר אנחנו מתוודעים לאפשרויות הפתרון, לדרכי הריפוי, לדרך להחלמה. מבט המחבר בין פצעים לחבישות, יאפשר חיבור אנושי מתוכו יכולה לצמוח ההכרה בכאב האחד, כאב ההוויה של כולנו. התערוכה מתאפיינת ברב תחומיות: מיצג, מיצב, צילום,פיסול, ציור, ווידיאו ארט. בעזרת המבע המגוון מתאפשרת אמירה שלעיתים היא פנים אמנותית, לעיתים פוליטית- חברתית ולעיתים ענינה תכנים אישיים.

 

פצעים וחבישות מעונינת לעורר דיאלוג אצל הצופה ועם הצופה על ייצוגיו של הקול  'האחר' (2). התערוכה מבקשת להדהד קולות בתוכנו .קיום דיאלוג פנימי, יפתח ערוצים להידברות עם החוץ ויוכל להתרחש דיון עם ה'אחר'.

בשונה מתערוכות אוצרותיות אחרות בהן התנסיתי , בתערוכה זו נדרשתי למעורבות נפשית פעילה. התהליך האוצרותי הביאני למקומות בהן הוכרחתי להתנסות במקומו של ה'אחר'. גם אצלי נפתחו פצעי אני ומקום. עם הזמן יכולתי לחוש כיצד הבסיס לשיחות הפך עשיר יותר. כשנוצרו אי הסכמות, הן הובנו ממקום חדש, תוצאה של טקטיקות מקבלות , שיכלו להכיל גם את ה'אחר'. המסע המשותף עם האמנים היה לחלק הנפלא והמרתק בעבודת האוצרות. עם חלקם התקיים תהליך משותף עד להתהוות היצירה השלמה. הדיאלוג הפך למפרה והדדי. הדימוי "אנחנו תקועים בשדה הקרב", מפי אחד האמנים המשתתפים , היה כסמל לסיטואציה הקשה המחייבת מציאת פתרונות חבישה חדשים. עבודות שונות בנושא פצעים וחבישות מייצרות שיח בינתרבותי על פצעו של האחר: אדם, אמן, יהודי, ערבי, גבר, אישה, פליט, בן הדור השני או  השלישי. שיח היכול להביא לבדיקה של תחושות פרטיות ממקומות חדשים.

 

פצעים וחבישות מביאה מקבץ עבודות עכשויות, של אמנים ישראלים: ערבים ויהודים, שפעלו לחוד וחלקם גם במשותף, בנושא הפצע, הכאב והחבישה.  המבקר בתערוכה אינו יודע מה יהיה הפצע הבא שיפגוש: פצעו של היחיד?, פצעו של העם? פצעם של שכנינו? או אולי כאבו של נסיון הקריעה והאיחוי? . התקבצות העבודות בתערוכה יכולה להוות מדגם מייצג לעושרו הנורא של הפצע והכאב, אבל היא מכוונת אל מבט של החלמה, אל אפשרות חבישה ותיקון. רק אם נאמין באמת ובתמים שחשיפה לקולותיה של האמנות משנה, אולי יסדק משהו במעטפת הבטחון לכאורה שבנינו סביב עמדותינו הבצורות ומתוך הכרה בכאבו של הזולת תתרחש חבישה חדשה. נאפשר לקולו של האחר להיות, ונגלה שהוא כפכפוך פלגים. המצאותו איתנו מרחיבה, מאפשרת התמודדות וחבישה.