ויאמר- וירא[1]

 

יצירה \שפה הוא הציר עליו נעות העבודות בתערוכה. שם התערוכה: 'ויאמר- וירא' מעביר את המתבונן באחת, אל המילה שקדמה ליצירה: האל יוצר את העולם במילה, בדיבור. בריאת העולם הוא סיפור היצירה הראשון, האולטימטיבי ואל הראיה, פעולה ההופכת את היצירה לקיימת בעין המתבונן ושולחת גם אל השפה התנכ"ית שהיא הבסיס הלשוני המשותף לכולנו.                                                                                                

 

על התנועה ההולכת וחוזרת מהמילים אל הדימוי ומהדימוי אל המילים, התעכבו לאורך הדורות פילוסופים רבים. מערכת היחסים בין פעולת האמירה, המחשבה המתמוללת לבין פעולת הראייה ותרגומה, החיבור בין ההצהרה שנכתבת במילים, אל התוצאה המכילה עוד דבר מה שמילים לא מספיקות לו, אלו עומדים בבסיס התערוכה.                                                                                

 

מרגע היוולדו (ויש הטוענים אף קודם לכך) התינוק שומע מילים, מגיב איליהן, תוך שהוא מצמיד מילים אל דימויים. עם התפתחות השפה, נחשף הילד אל הציור ובטרם נלמדת מלאכת כתיבת המילים, מתחיל השרבוט (שנמצא בבסיס הדימוי הציורי המאוחר) ואח"כ הציור. בתחילה דר הציור בכפיפה אחת ליד המילה. עם חלוף השנים מפנה הדימוי הציורי את מקומו למילים שנכתבות ומתרבות.                                                                                                                  

 

התערוכה מבקשת להדגיש את הקשר הצמוד בין מילה לדימוי. 12 אמנים עכשוויים מציגים עבודות במדיומים שונים, תוצאה ויזואלית של יצירה ומילים בקשר הכרחי שאינו ניתן להפרדה. התערוכה מזמינה את הצופים להתבונן ביצירות, תוך שהם מחפשים את הקשר בין המילה הכתובה (או המוקרנת, הנרקמת, שפוסלה בחומר, שנאמרה, שנבחרה מבין מילים אחרות, שהוצאה מהקשרה, שהודגשה), לבין הדימוי שממהותו אינו מילים. הצופה נדרש באופן עקיף לבדוק כיצד פועלות עליו מילים לצד דימויים. אצל כל האמנים שנבחרו להציג השימוש במילה בתוך היצירה הכרחי ועבור כל אחד מהם המילה הכתובה או\ו הנאמרת, היא ממהות מאפיינת של יצירתו. האמנים יוצאים אל הדימוי מהמילים והמילים הן בבחינת מצב נפש, התחלה ממנה הם ממשיכים, עוגן, מקום אתו ומולו מתנהלת היצירה. הטקסט שנבחר ומוצג בתוך היצירה הוא מראה מייצגת לתשתית התרבותית האישית של כל אמן.

 

חלק מהאמנים השתמשו במקורות כמו התנ"ך, ההלכה או המדרש (נחמה גולן- משתמשת בטקסטים הלכתיים ובמדרש אישי עליהם, ימית סגל- בתנ"ך, גלעד לביא- במדרשים ובתנ"ך, להב הלוי- דורש מדרש אישי על הלכה). חלק מהאמנים בחרו להשתמש כמקור בספר שהשאיר עליהם חותם בל ימחה (שיראל ספרא- 'מסע הקסמים של נילס הולגרסן', נורית גור-לביא (קרני)- 'שירה' של ש"י עגנון, נחמה גולן- שיר של יונה וולך). עבור אחרים הטקסטים החזקים ביותר הם טקסטים מקוריים הבאים מעומק הלב והחוויה (מורן שוב, להב הלוי, שרון פידל, בתיה שני, ורד ניסים ומרי מיטרני). יונתן קונדה ונטע וינר בחרו להציג יצירה ('ספוקן וורד') שהיא תוצר של 'הכלאת מילים' בין אלו של אצ"ג (אורי צבי גרינברג) לבין מילותיהם \ כתיבה אישית.

 

התערוכה מציגה עבודות אמנות בהם מתקיימים טקסטים אישיים נבחרים, ודימויים. מטרת הבחירה המכוונת היא להעביר את עין המתבונן חוויה בה הוא נע חליפות בין מילה כתובה ודימוי, באופן שבו נשמרת ערנותו ליופיו של הדימוי יחד עם המילה העברית, זה לצד זה.  

 

 

 

[1] בראשית, פרק א'