רות אורנבך - הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי

 

רותי אורנבך ואני מרבות לשוחח. במהלך ששת החודשים האחרונים שוחחנו באמצעות הדואר האלקטרוני.

הסדרה "הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי" הלכה והתפתחה. אפשר לבארה באמצעות השיחות שלנו המובאות כאן כלשונן.

 

ר.א:

שמעתי על בני שבט אינדיאני המביטים רק אל העבר וגבם מופנה אל העתיד. העבר משתרע לפניהם כשדה אין סופי, והעתיד תמיד מגיח מאחורי הגב בהפתעה. האם הסידרה היא התרפקות על העבר, נוסטלגיה? געגוע למקום? לאותה נקודה סטטית על פני כדור הארץ, ממנה נתלשתי באופן פתאומי?  

 

א.ג:

מחזירה אלייך סיפור : חוקרי תרבות התחקו אחרי שבט אבוריג'יני נודד באוסטרליה. הם שמו ליבם לכך שאחת לכמה זמן וללא חוקיות סדורה, השבט עצר את נדודיו והמתין. ההמתנה הייתה בלתי מפוענחת עבורם. בשלב מסויים פנו האנתרופולוגים אל ראש השבט וביקשו הסבר למנהג. ראש השבט ענה: "בכל פעם שאנחנו מתקדמים כברת דרך, אנחנו עוצרים כדי לתת לנשמות שלנו להספיק ולהגיע"...

הסיפור מסביר את הצורך הבלתי פוסק לחבר בין רוח, נשמה, לב לגוף, וזה מתקשר לתערוכה שלך בדיוק כמו הסיפור שלך על השבט האינדיאני – עבר, אל ועם הווה מתמשך.

 

ר.א:

העתיד הגיח מאחורי בהפתעה בגיל עשר וחצי. האם את כל מה שנלקח ממני אז, אני מנסה להשיב?

את השפה, הבית, ההרים המושלגים, היערות  ויללות הזאבים. את  מדי בית הספר, השמלה השחורה והנוקשה המעוטרת בצווארון תחרה מעומלן והסינר הלבן והחגיגי. את ספרי האהובים ביניהם הפואמות של פושקין אותן דקלמתי בעל פה. את הסיכה בצורת כוכב עליו מוטבע דיוקנו של לנין הקטן אותה ענדתי מעל ליבי- כוכב שהיה לי כתכשיט יקר ערך. היה זה האובייקט היחידי שנצץ והבריק בתוך המציאות האפורה והקשה. מציאות של מחסור, של הרכנת ראש ולחישות בחדרים .

 

א.ג:

הזיכרון משמש עוגן לכל עבודותייך בשנים האחרונות. אבל הסדרה התחילה באופן די טריביאלי..

 

ר.א:

התחלתי לעבוד על הסדרה לפני שנתיים, אחרי התבוננות ארוכה של שנים בתמונת המחזור שלי מכיתה א'. בתמונה מצולמים ילדים מסומנים בכוכבים, בידיהם זרים, במרכז המורה חמורת סבר ואנוכי עם מבט מבוהל שנלכד בזמן ובמרחב.

 

א.ג:

חשבתי על התהליך שאת עוברת כשאת מציירת, כשראיתי את הציור של מרלן דומא- "הכיתה" בתערוכתה האחרונה ב'מודרן טייט' בלונדון. בציור (האדום) הילדים יושבים שלובי ידיים ורגליים כבצילום כיתתי, את מרלן דומא ענין המתח בין האינדיבידואל לקבוצה, שפת הגוף.

את הלכת הרחק ואחרת עם הפנים שנצרבו בצילום. זה אינו בשום אופן עיבוד צילום כיתתי לציור.

 

ר.א:

התצלום הוא התחלת הציור עבורי ואני רוצה שהציור יחיה כציור. בצילום כמו בצילום, לא ניתן לאתר עקבות של יד, של כתמי צבע, של פנטימנטו - אותה פעולת תיקון הנעשית בציור. המשותף בין כולם בתצלום הוא החשיפה למצלמה. הדמויות של מרלן דומא פונות אל המצלמה ומביטות בה, הדמויות שלי לא כולן מישירות מבט.

את הדיוקנאות הראשונים ציירתי כנאמנים למקור. התהליך היה ארוך וסיזיפי. הגדלתי את פניהם, דמיינתי את הצבעוניות. אחרי מספר ניסיונות חדלתי, כי לא רציתי להיות "מצלמה". התחלתי לצייר ולביים ילדים מדומיינים תוך כדי התמקדות במבט כי בתוכו הצלחתי ללכוד את נפשם.

 

א.ג:

מרלן דומא כותבת כך (בתרגום חופשי) -

"המולדת שלי היא דרום אפריקה, שפת אימי היא השפה האפריקנית, שם משפחתי צרפתי, ואני אינני דוברת צרפתית. אימי תמיד רצתה שאסע לפאריס. היא חשבה שהאמנות היא רק צרפתית, בגלל פיקאסו. אני חשבתי שאמנות היא אמריקאית בגלל ARTFORUM. אני חשבתי שמונדריאן היה אמריקאי גם ובלגיה היא חלק מהולנד. אני גרה באמסטרדם ויש לי דרכון הולנדי. לפעמים אני חושבת שאינני אמנית אמיתית, כי אני חצויה ולא תמיד אני יודעת היכן אני"

 

ר.א:

ובהמשך למרלן דומא:  אני -

"המולדת שלי היא ברה"מ. אינני דוברת רוסית. מיד אחרי שעלינו לארץ אימי שרפה את הדרכונים האדומים. שמי הפרטי ישראלי ולא גלותי. עד שלא פגשתי את המורה שלי לציור, לא ידעתי כי מה שאני עושה זה אמנות. בברה"מ מעולם לא שמעתי על  פיקאסו ועל אמנות בפאריס. נחשפתי רק לסרטי תעמולה סובייטים, שרנו את האינטנרנאציונל וסגדנו למנהיג.  נהגתי לצייר את דיוקנו של לנין הקטן שוב ושוב. תמיד חלמתי לנסוע למוסקבה, לכיכר האדומה, לקרמלין ולמוזוליאום , לראות את גופתו החנוטה של לנין, חלום של כל ילד רוסי. ואנוכי אינני חצויה אלא מחולקת לשלישים: ישראלית, דור שני , רוסיה ... ואחרי כל השנים האלה עדיין אינני יודעת מי אני".

 

א.ג:

ההתחלה הוא צילום קטן ביד, ממנו מגיעות הפנים, ולאחר שהדימוי מתקיים, את מעלה, שולה, דולה, 'מתעסקת' עם הנראה עד שנדמה שתפסת את 'כל הפרטים' והם נמצאים. אני מניחה שבמהלך הזה הראש 'עובד', נזכר ומצליח להעלות תחושות שהיו חלק מיומיום של ילדה יהודיה ברוסיה שלאחר המלחמה הנוראה.

 

ר.א:

נכון, וזה ניכר בתלבושת האחידה שעברה טרנספורמציה ככל שהסידרה תפחה  התווספו אליה   רובשקות וחולצות צבאיות (הצבא האדום? או אולי מדי הוורמאכט?) ועליהם סמלים סובייטים. לאחרונה  צצו ברקע פתיתי שלג, דובדבנים וזבובים. ולא בכדי ביקשתי מהסופרת אולה גרויסמן, שאף היא ילידת ברה"מ, לכתוב 'קצרצרים' למספר דיוקנאות. כי מי אם לא היא יכולה להזדהות עם אותן תחושות ואותם זכרונות.

 

א.ג:

המקבץ המצוייר משעשע ורציני כאחד. את עוברת מעין תהליך עם כל אחד מהילדים המצוירים. בתחילת המהלך הציורי הדימויים היו 'נורמלים', אולי נקרא להם- צפויים, ציורים של ילדים. ייחודם היה ה'פלטה' הצבעונית שהייתה שלך. אט אט נדמה שאת מרשה לעצמך לפרום את חוטי ההיגיון, להיכנס 'לראש' הילדי ולגחך את הילד, כמעט לדבר בשפתו, לעשות את מה שהצלם והמורה לא היה מרשים. את מוסיפה לכיתה מיני ילדים שלא היכרת. במובן הזה את 'מפעילה את הזיכרון' והופכת אותו לחי, פעיל.

הסידרה היא ביטוי למהלך של זיכרון וזמן, ובמובן הזה אני משתמשת בביטוי 'הווה מתמשך' שכוונתו מבחינתי -לא חיתוך חד בין עבר להווה. אלו לא 'מגירות זיכרון' שנפתחו, אלא מערכת מורכבת של אז, ושם, וכאן ועכשיו.

 

ר.א:

כאשר התחלתי לעבוד על הסדרה כפיתי על עצמי ועל הילדים המצוירים את אותה משמעת סובייטית נוקשה, אך עם הזמן הם התחילו למרוד וגם אנוכי. התחלתי לעבוד כנגד כל חוקי הציור בעיקר חוקים החלים על ציורי דיוקן.  על הקנווס החלו לצוץ ילדים המעוותים את פניהם ומוציאים לשון. לפתע התווסף לסדרה דיוקנו של ולדימיר פוטין כילד. דיוקן מרוכך, חומל. צצה גם גורת זאבים שחורה, פינוקיו במדים על כל משמעויותיו ודיוקנו של לנין הקטן כליצן, אותו דיוקן המוטבע על סיכת הכוכב. ולכל הפנים נתתי שמות: אנה, ז'ניה, נטשה,אולה, סשה, לובה ועוד...

הדיוקן שלי מופיע בסידרה במספר גרסאות. הילדה עם תספורת הקארה הנצחית. באחד מהם  שייפתי את פני עם נייר זכוכית, בעיקר את הכוכב המוקף בהילה צהובה. ובציור אחר התווספה הנקודה הישראלית - ארטיק לימון. לאחרונה התווספו לסדרה הדיוקנאות של טלי ושל שלי ושל תלמידתי טל - ההווה שלי והעתיד.

 

א.ג:

בואי נתייחס אל הצבע. האדום הזה התחיל בעבודות קודמות וחוזר ועולה בעבודות כמעט כבחירה של צבע בסיס, ממנו את מתחילה לעבוד. כאילו אמרת: "לא על הבד הלבן- הריק אני מתחילה, אלא על בד צבעוני, לכאורה מלאה חיות", אבל האדום- קשה. הכל נמצא בקונטרסט איליו, הוא מדמם ומקשט בו זמנית, הוא מכאיב לעין בהיותו כה אדום... כה רוסי.

 

ר.א:

הצבע האדום משמש כ'אנדר פיינטינג'. הצבעים הנוספים הם שחור ולבן ושלושתם כצבעי הרייך השלישי ובהמשך התווסף גם הירוק המיליטנטי. ככל שהזמן עובר אני מבינה כי אינני יכולה להתנתק מן השעטנז של היותי 'דור שני' עם שורשים סובייטים. פניהם של הילדים מיופייפים בהגזמה, כמה מהם פגומים בכוונה. עיניהם לעיתים דומעות או רציניות, חלקם מחויכים, אחרים חמורי סבר ואחרים מורדים ומתריסים ואני שואלת את עצמי האם פניהם כפני אותה מהפכה בולשביקית? בהחלט כן. פניהם כפני התקופה וכאלה גם פני.

 

א.ג:

את השם לתערוכה היה קל לבחור. זהו ציטוט מתוך " בין שתי ערים" לצארלס דיקנס.

לא בכדי היה זה הספר שליווה אותך לקראת התערוכה, קראת בו שנית וניסית לבחון מחדש את הקשריו. מתוכו הבאת ציטוט אלמותי: 1"היה זה הטוב בזמנים(?) היה זה הרע בזמנים. היה זה עידן החכמה(?) היה זה עידן הטיפשות. היה זה תור האמונה(?)  היה זה תור הספקנות. היו אלה ימים של אור(?) היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה(?) היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי; גן עדן ציפה לכולנו, או היפוכו הגמור".. (מתוך : צ'ארלס דיקנס, הפתיחה לספר: " בין שתי ערים")

 

ולא הוספנו עוד דבר על תלישות וביוגרפיה מורכבת הבנויה משם וכאן, ולא הזכרנו את השורט, כואב, המקעקע מכל- את היותנו בנות 'דור שני'. גם מתוך כך התחברנו, ומתוך כל הסיבות הללו ועוד אולי יתחברו אחרים ונוספים אל הציורים האדומים...

 

מאי 2015


[1] צ'ארלס דיקנס "בין שתי ערים", הפתיחה.

Everything was Possible. Was Possible

Ruth Orenbach

Beit-Kaner Municipal Gallery, 2014

press to zoom
press to zoom
press to zoom
press to zoom