גיל ומוטי - כשנמות לא יקברו אותנו

 

יקבי ראשון לציון

מילים ולחן: עממי

 

כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון

שם ישנן בחורות המגישות כוסות-

מלאות יין אדום אדום.

כשנמות יקברו אותנו בהרי באב אל וואד

שם ישנם צלפים היורים כדורים-

כדורים חודרי שיריון.

 

בזמנו הושר השיר בפי כל. בימי תהילתו של היקב בראשון לציון, נשים היו 'בחורות' והן 'הגישו כוסות' וגברים צלפו, ירו, או נהרגו. קרבות העצמאות של באב אל וואד נצרבו בתודעה הלאומית כטראומה לאומית משחררת וצרובה בדם. שורתו הראשונה של השיר העממי, נוסחה מחדש ע"י גיל & מוטי ככותרת התערוכה. הניסוח מקפל בתוכו ביקורת, שמחת זיכרון ספק מקברית, של זמר עממי ותודעה לאומית כואבת.  

 

האמנות של גיל & מוטי[1] משוקעת בטיבו של המקום, יונקת את כוחותיה מזכרונות וזהות ישראלית ובו בזמן מנהלת דיאלוג עם עולם האמנות ומעוררת מחשבה על על אופני הצגה ועל הפעולה האמנותית. כיון שבחלקה נעשית עבודתם בהולנד, מקום מושבם של האמנים בעשור האחרון, הרי שאמנותם ניתנת לפענוח גם מתוך התייחסות למרחק זמן ולמרחק המקום.

ציורי השמן כמו גם ציורי האקוורל, מחזיקים תום ילדות יוצא דופן. הציורים מתארים חוף ים, חולות, פרדסים, יהודים, ערבים, ומפגשים אקראיים, באופנים המזכירים את ציוריהם של נחום גוטמן וראובן רובין. אופן תליית האקוורלים הגדולים מזכיר תליית בגדים על חבלי כביסה. גיל & מוטי הם אמנים עכשוויים המודעים ליצירתם של גוטמן ורובין. הציורים אינם תמימים, אלא 'מכבסים' את המוכר והידוע ובכך הופכים הציורים לתמימים לכאורה ולמאתגרים.

 

עשרות צילומים אשר צולמו בבתים, חצרות וממרפסות של מכרים בראשון לציון, תלויים בגלריה על גבי סרט כחול, ומאזכרים את שרשרות דגלי יום העצמאות התלויות בחג ממרפסות הבתים. התלייה מאפשרת מבט רענן (פעם ניתלו ממרפסות הבתים דגלים אשר צוירו בידיהם של ילדים ואילו היום נתלים דגלי עצמאות

 המחולקים חינם עם עיתוני החג).'Made in China'

אקוורלים אחרים מציגים מתווים-סקיצות המתוכננות מראש ומתייחסות אל פעולה אמנותית שערכו סמוך להצבת התערוכה. הפעולה כללה יציאה אל אתרים נבחרים בעיר ופנייה אל עוברים ושבים או אל חוגגי יום העצמאות, כשהם מציעים פרוסות לחם עליהן הם רושמים \ מזליפים באמצעות חומוס, מילים המציינות נתינה. הפעולה מתוכננת לפרטיה ומתייחסת למועד בו היא נעשית: לאחר הפסח, בו מרביתנו אכלנו רק לחם מצות. פעולת נתינת הלחם מאזכרת את מנהג נתינת לחם הקודש בכנסייה הנוצרית. הבחירה בחומוס שהוא מאכל ערבי במידה שהוא ישראלי,  משקפת את אחד הצירים המרכזיים בעבודתם של גיל & מוטי בשנים האחרונות[2]. אקט האינטראקציה עם הקהל הכרחי לעבודתם. זהו אקט הפתוח החוצה ובו זמנית גם מוגבל, שכן התיעוד בוידיאו מעובד ונערך, מחושב ומכוון. פעולת 'שוטטות אקטיבית'- אופיינית לעבודתם. "השוטטות של השניים היא מסע לגילוי, היוצר בעבורם מרחב אפשרויות אקראיות. אנונימיות והזדהות מתגבשים לכדי אמירה אמנותית."[3]. הפעולה מתחילה בתכנון מוקפד, המשכה בציור סקיצות בסטודיו. מתוים לפעולה שנדמית כאינטראקציה חופשית במרחב, כשלאחריה הפעולה מעובדת שוב.

האם הציורים מציגים מבט סלחני ורך כלפי המקום? או שאולי מתקיימת כוונה חדשה, סמויה, אשר באופן מודע מקיימת גם מימד של ביקורתיות? הציורים תלויים מול זוג כסאות עליהם סט בגדים השייכים לצמד האמנים. בכך מקבל מהלך התצוגה אופי כפול: גיל & מוטי הם נוכחים-נעדרים. נוכחים באמצעות הכסות הגופנית, רוחם בציורים, אך נעדרים פיזית. אצל הצופה מתעצמת המחשבה אודות הצפייה שכן הציורים מופקעים ממהלכם הצפוי והופכים לחלק ממיצב של אנשים שיצרו אותם. האקוורלים אשר במהותם מחזיקים מבט רומנטי על הארץ, משוקעים במיצב אשר הופכם מרומנטיים ומכאלו המתכתבים עם ציורי עבר, לעוקצניים ומדויקים.

הציורים, שרשרת צילומי המקום, סרט הוידיאו, ומיצב נוסף של ערמות העיתונים המחזיקים את חדשות היום כשבראש כל ערימת עיתונים- לבבות המצוירים בקטשופ אדום, מתלכדים למיצב אישי, אינטימי ומעורר. תוצאת עבודתם של גיל & מוטי מצליחה באופן בלתי מקומם להעלות ביקורת ושאלות על מקומנו, על זמן ועל הווה מתמשך בן עשרות שנים, כמו גם על מושג ה'אחרות' בחיינו (מושג פוסט מודרני המאפשר לנו לבחון את יחסינו אל עצמנו ואל האחר שבתוכנו). נדמה שציור אקוורלי סלחני לכאורה, המתכתב עם ציירי עבר ישראלים- יכול להווה מתמשך זה.

 

[1] כוונת הטקסט שלהלן אינה פרשנית אלא בכוונתו להעלות שאלות, ולהציף נושאים העולים מתהליך עבודתם הייחודי של האמנים.

2בתערוכה 'Future Line Toures' במשכן האמנים- הרצליה, 2009,נשאלו הבאים למיצג "מהו לדעתך הפתרון לסכסוך?".

  בתערוכה 'סודות מהמטבח', 2010, בגל-און מקום לאמנות- ת"א, הוקרן תיעוד הפעולה שנעשתה בהרצליה.

  פרויקט ''Available for You, בטנט, מרכז לאמנות עכשוית, רוטרדם, 2009.

3 קטלוג  התערוכה 'Future Line Toures', 2009, אוצרת: ורדה גנוסר, משכן האמנים הרצליה.