גדעון גכטמן - דד ליין

 

התערוכה Dead Line מתייחסת בשמה ובתוכן מיצביה אל הזמן הקצוב, השאול, זמן וחלל שאחרי \ או לפני פקיעה. העבודות המוצגות בתערוכה, שייכות לרעיון קונספטואלי שכבר הושגר בשפת השיח האומנותי המקומי: המאוזוליאום של גכטמן.

בהגדרתו המילונית מאוזוליאום, הוא מבנה קבורה מפואר, המשמש לעתים כמקום סגידה לנפטר או לנפטרים הקבורים או חנוטים בתוכו. (ויקיפדיה). 

המוות כמאמרו של חנוך לוין הוא "אותו הרגע, עליו לא אוכל להגיד עוד דבר".

לגכטמן עבר עשיר בהתמודדות, והתייחסות אל מוות בהופעותיו השונות.

בתערוכה "חשיפה" (1975, גלריה יודפת, תל אביב) תיעד מעל קירות הגלריה את האופן שבו גופו צועד לקראת מותו. שנה אחר כך פרסם מודעת אבל המכריזה על מותו. הוא פרסם את המודעה על לוחות המודעות בראשון לציון ובעיתוני הבוקר. מודעת האבל הייתה המשך ישיר להצגת המחלה שלו. בפרסומה הוא מימש את זכות היחיד להחליט לנהל את המוות שלו עבור עצמו. מאז שהכריז על מותו יוצר גדעון גכטמן חלל בדוי לחלוטין, חלל החיים שלאחר המוות, שבתוכו מוגדרת פעילותו . המאוזוליאום של גכטמן הוא מעבדת זיכרון, ארכיון מדעי-אמנותי או סביבה פולחנית-תיאטרלית, שמאזכרת, משכפלת, מקטלגת ומקבעת דימויי מוות על מנת להתמודד עימו באמצעות אסתטיקה מעובדת. זהו חזון מודולארי שנהגה ומתקיים כל פעם בהרכבים אחרים, בו בזמן נמצא בהכנה מתמדת, דינאמי, חי ונושם, אקטיבי. בסופו של תהליך הצפייה מתפענחות העבודות מחדש, מטעינות עצמן ברבדים אקטואליים תוך שהן קשורות זו לזו בקשר הדוק וקוהרנטי, קשר פנימי המאפשר הופעות בחיבורים חדשים ורווים בהקשרים חדשים בכל עת. מזה עשרות שנים מנהל  גכטמן דיאלוג עם התרבות המצרית הקדומה המהווה מצע, תרבית ממנה נלקחים תכנים ואליה חוזרים. בעתיד יצטרף מארז "קבורה" לכל עבודה מעבודות המאוזוליאום, הכולל גם  manual- ספר הפעלה. המארז 'נכנס למשחק' התצוגה וע"י כך מוענקים לו, כמו גם לארטיפקט עצמו, "חיי מדף" ארוכים מעבר לחייו של האמן.

                                           

בתערוכות קודמות של גכטמן, נשזרו פרטים ביוגראפיים ואישיים. גופו היה חלק מהתערוכה. התערוכה Dead Line מורחקת מהגוף. אבל זוהי הרחקה מדומה. הגוף איננו נוכח אבל הדהודיו הרעיוניים קיימים. דגם הדירה נטען משמעות רק בהקשר של מקום המכיל גוף, או זיכרון של גוף. הגוף זוכר ומקבל אליו את המקום. המיצב Apt. B4 מציג דגם מוקטן בקנ"מ 1:20, של דירה קטנטנה ששימשה את גכטמן במהלך תקופת שהייתו כאמן בניו יורק (במהלך השהיה חלה הרעה משמעותית במצבו הבריאותי, כפי הנראה גם כתוצאה מתנאי המקום והוא הוטס באמבולנס רפואי לארץ). מעבר להיותו פרט ביוגראפי בחייו של האמן, הדגם סימבולי, ומתייחס למגורים, לאיום על מגורי אנשים ולמקלטים. המקלט מניח מראש קטסטרופה. הדירה הפכה להיות סוג של 'תא קבורה'. זהו מקלט אוקסימורוני, שאינו מאפשר חיים. הדגם מונח על שולחן שרטוט המלווה את גכטמן כבר עשרות שנים. סוג של שיווי משקל עדין ולא פתור נוצר בעזרת החיבור בין הפריט הביוגראפי המשמש מעמד (שולחן), לפריט המחקה פרט ביוגראפי בחייו (דגם דירה בניו יורק). הדירה מאכלסת את הקשריו התודעתיים של האמן שהיה בו והקשרים אלו מאפשרים את החיבור התוכני אל מיצב עבודת הטילים. רוצה לומר משהו על מהותם ומשמעותם של תאי חיים. סביבת החיים מחזיקה את אופציית המוות המתקיימת כל עוד אנו חיים.

המיצב של הטילים הוא פיתוח נוסף לעבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה . הטילים הצבועים נראים כצעצועים אבל בו בעת הם מציינים זמן: "הגיע משלוח טילים" -מחזיקים קריאה לאיום ממשי.  אתר הטילים המדומיין של גכטמן אולי טומן בחובו גם אמירה על אריזה.  מרבית עבודותיו של גכטמן מבוצעות ע"י מהנדסי יצור ומעצבים. המארזים מאפשרים ארגון יעיל של העבודה, כושר התמצאות במיקום חלקי העבודה, פירוק והרכבה נוחים, ניוד, הובלה,אחסון מהירים וחסכון בשטח אחסון. המארז, בהיותו חלק אינטגראלי מן העבודה, מוצג גם כחלק מהמערך כולו. הוא מאפשר לחרוג מחד פעמיותה של עבודה וכמאמר גכטמן "סרקופגים מובילים את העבודה בבטחה לעבר העתיד". בתערוכה מוצגים 6 טילים על כני השיגור והמארז שאוחז אותם לפני פירוקם לקראת שיגור.  מחציתם צבועים בצבעים המעניקים להם נוכחות גיאוגרפית ספציפית. הטרוריסטים נלחמים במדינה בעלת כושר בטחוני מוכח. במחיר זעום (עלות ייצור הקסאמים שולית),תחת מגבלות תקציביות ופוליטיות, הם מצליחים להטיל טרור. כוחה של היצירה אינו טמון באנלוגיה הישירה, אלא דווקא בזו הנטענת ומתפענחת. למשל, בהעמדת היצירה בליבה של גלריה עירונית, במרכז סואן של עיר שאינה מאוימת. היצירה אינה בוחרת להיות דווקא פוליטית ומסתירה רבדים נוספים כמו, אנלוגיה לאמנות הישראלית. האמנות המקומית מנסה להתחרות בעולם ולייצר אמנות טובה בעלת משמעות, בתקציב קטן מאוד, מנסה להיות אפקטיבית במשאבים דלים. כפעולתם האפקטיבית של הטרוריסטים, כך מנצל גכטמן את מגבלותיו. חלק מחינה של העבודה הוא שאינה מתמקמת בעמדה פוליטית מסוימת (ימנית או שמאלית). הקשר הוא אקטואלי, ההקשר מטפורי.

מתח סמוי מתרחש בין שני המיצבים ובין המיצבים לסביבתם החדשה- הגלרית.  הכנסת האיום הממשי- טילים, אל תוך הגלריה, בוחן גם את אפשרות היותם במרחב גיאוגרפי מסוים. הוא מייצר מטפורות ואנלוגיות למצבים אישיים, אנושיים כלליים. נדמה שכלל יצירתו של גכטמן נעה כמטוטלת בין האישי, הפרטי, החד פעמי הבלתי ניתן לשכפול, לבין הכללי, המחזיק את גרעינה של תחושה כמעט אוניברסאלית.