דוב אור-נר - הרקדן

 

"האם האדם יכול באמת להיות נטול רגשות?"

"כן"

"אבל אדם שאין לו רגשות, איך אפשר לקרוא לו אדם?"

"הטאו נתן לו פנים. האלים נתנו לו צורה. מדוע אי אפשר לקרוא לו אדם?"        

החכם הסיני- צ'ואנג צה- המאה ה-4 לפנה"ס

 

השדים קיבלו רשות לצאת במחול

בכל תקופה, בכל דור, ניתנת לנו ההזדמנות לנסות ולפענח. 

כל עיבוד של הטראומה, נדון תמיד להיות ניסיון בלתי פוסק להבין 'חיית אדם'.

השואה גיבשה את התודעה והשיח הישראלי ועיצבה את הזהות הקולקטיבית. היא המיתוס המכונן בסיפור-העל הציוני, אידיאולוגיה מרכזית של ישראל, דת אזרחית הצרובה לדורי דורות בתודעתו של כל אדם ובתודעה האנושית כקבוצה. במפורש ובמובלע השואה היהודית מהדהדת בחוקי המדינה, בעיתונות, בספרות, באמנות, בקולנוע, בטקסים, באנדרטאות, בזיכרון הקולקטיבי, אבל מעשה הזיכרון הוא עניינו של סובייקט זוכר.

קולו הייחודי, יוצא הדופן של דב אור נר, בן הדור הראשון, שבא 'משם' לכאן, צף בלב העשייה האמנותית העכשווית של אמני הדור השני והשלישי. עבודתו המתפרשת על פני עשרות שנות יצירה מגוונת, לא נגעה במישרין בטראומה. בשנים האחרונות, עולים הדיו של זיכרון אישי. השדים 'קיבלו רשות' לצאת במחול תחת אצבעותיו של האמן.  בשנתיים האחרונות מצייר אור נר על ניירות, דמויות היטלריאניות, גרוטסקיות, מעוותות ופרוורטיות, הרוקדות במחול שדים עתים פורנוגראפי, עיתים מטורף. את ההתחלה, מייחס אור נר למפגש אקראי עם צילום של חיתוך עץ מהמאה ה-15 הנקרא 'מחול המתים'. זה היה תחילתו של פרץ מבע ממנו יצאה סדרת 'הרקדן'. 

אור נר עובד עם עיפרון צבעוני. הצבעים בהם משתמש הם כחול, אדום, ירוק וצהוב. הצבע הצהוב שהיה עד עתה אחד מארבעה צבעי יסוד בעבודתו   , הופך בסדרת 'הרקדן' לדומיננטי. התערוכה מאוד צהובה. הצהוב מתקשר עם סיפורו הביוגראפי של האמן- הדמות הצהובה שיצאה מן הכיור, אבל גם מאזכר את צבעו של הטלאי הצהוב, בעזרתו סומנו היהודים במרחב הנאצי החדש. הצהוב מסמא את העין, מעוור, אבל גם מתכתב עם השמש והאור הישראלים,. עיפרון צהוב שנדמה מנצח משום שנעשה בידי אמן יהודי, ישראלי, 60 שנים אחרי, בקיבוץ ישראלי בפאתי הנגב הצהוב, והוא מצליח להיטען, לחדש, לבדוק גבולות של צבע, צורה, הוויה, דבר מה חמקמק .

השימוש בעיפרון צבעוני, כמעשה ילדים, טוען את היצירה בהומור. אנחנו מישירים מבט: קומיקס מעוות, פורנוגראפי כזה, נדמה שייך לאמנות צעירה. (האם לאמנות יש גיל?) נדמה שלפנינו אמן צעיר, וירטואוזי ופרברטי כאחד, הבוחר בדרך שחייבת לעבור בגופני ממנה יגיע לאט אל המפושט, האישי, הלירי. אבל דב אור נר כמכלול יצירתו, הוא איש מתעתע. חמקמק, מבודח מה, ורציני עד למאוד. תחילת דרכו האמנותית הייתה מופשטת, מושגית. הוא הגה 'מוזיאון של מוזיאונים', ודרך התכתבות ענפה עם אמנים מכל העולם, הוא מקיים לאורך השנים פעילות מושגית לצד אמנות אחרת (סדרות של תערוכות יחיד, עבודה משותפת עם אמנים, תערוכות קבוציתיות רבות) אותה הוא עושה ומציג.

כצעד שכלתני ומאתגר הרוצה לומר דבר על האמנות כמו גם על החיים והזמן, הוא קבר ושרף את מעשי אמנותו  . במקביל לאחר עשרות שנות עבודה כאמן מושגי, הוא החל לצייר על נייר.

הדמויות מתפרצות זו אל שטחה של זו, תחילתו של הציור כמו גם סופו אינם ברורים מאיליהם, הציורים מתפשטים ומתארכים. גבולות הציור נעלמו וההחלטה להפסיק את הציור, נדמית כשרירותית. הציורים יכולים להיות מצוירים מלאי חיוניות וצבעוניים, עד אינסוף פראי וקשה.

בצבעיה הסדרה נראית כהמשכה של הסדרה 'ידידי היטלר'  . בגבולותיה הפרומים ובכוח הדינאמיות שבה, היא אחרת. החיה הנאצית, היטלר, עובר שיכפול, והריבוי נדמה כאינסופי, היטלר הופך לרקדנית המחוללת מחול שדים, מחול מתים בלתי נגמר.

העבודה הצבעונית כובשת אותנו כיון שהיא חיונית, פתיינית ומקוממת כאחד.

 

סרטון וידיאו 

הסרט הקצרצר מתאר בובת מסמורטטת, אדומה כצבען של מהפכות, חסרת חיים, שגופה מוזר: עשוי כתמנון רב זרועות שאינו נגמר,'לופ' ללא התחלה וללא סוף. בובה שאינה נגמרת העשויה כטבעת. על ראשה מצוירים בטוש 'ארט ליין' שחור, בקווים מהירים, פניו של היטלר.  אור נר צרר את הצורר לבובת סמרטוטים הנצמדת לגדר בארץ ישראל. מוקפצת אל על ומוטחת בחזרה. לא יותר מבובת סמרטוטים. הסאונד מייצר מתח. אוהדים באצטדיון כדורגל, אולי אוהדי מהפכה, אולי אספסוף משולהב, אלא שהתהפכו היוצרות ואולי לא, הגדר- גדר. הדמות- דמות,  אבל זוהי בדיה תרפויטית. בדיה שאין בכוחה לטפל בכאב ספציפי, כאב פרטי, לאומי ,או אנושי. דווקא הצמצום, הרדוקציה, ההעברה, הפרדוקס,  מעניקים לאקט כולו- כוח מיוחד משלו.

 

'הרקדן' היא תערוכה מטרידה, שאינה מרפה. כצופים מוענקת לנו האפשרות לראות את הדברים אחרת, לחשוב שאי אפשר אחרת, ומה היה קורה אילו הדברים היו אחרת, לדעת שטמון בנו הכוח להמשיך ולא להרפות, להבין את החשיבות הפרטית כמו גם הקולקטיבית של הדיון המתמשך גם דרך האמנות, בפירוק הדיו של זיכרון שאינו מרפה. 

 

שירו של פול צלאן 'פוגת מוות'- מכשף, שואב פנימה ומעמת אותנו עם הפרדוקס הנורא:  היכולת להכניס כאב נורא לדפוס השירי, לצד חוסר נסבלותו של הכאב. המוצא היחידי - להבין את שאי אפשר להבין. בהקשר זה, עבודתו של דב אור נר ממשיכה כשירו של צלאן להטעין את זיכרון השואה ופותחת דרך לדיון וללימוד מעמיק.

 

פוגת-מוות   \  פאול צלאן

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים

הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ

שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר

פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב ׂשַחֹר ׂשֶל ׂשַחַר אנַחְנוּ ׂשוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר ׂשוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים

הוּא כּוֹתֵב כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעמִיקוּ לדקׂר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ

הוּא שׁוֹלֵח ידוֹ לַבַּרְזֵל בַּחגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלוֹת

הַעמִיקוּ לִדְקׂר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבׂקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים

הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

הוּא קוֹרֵא הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר וְאַחַר תַּעלוּ כֶּעָשָׁן בָּאוִיר

וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לׂא צָפוּף

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלוֹת

הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק

אִישׁ גּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

הוּא מְשַׁלֵּחַ בּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ

מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

תרגום: שמעון זנדבנק