דוד וקשטיין - ציירות

 

ציירות- שם פעולה לא שכיח ולא שחוק, המשמש בשפתו של וקשטיין כשהוא מדבר על פעולתו כאמן. וקשטיין: מורכב, בעל נוכחות, גדול ורך, נושא חזון חינוכי אמנותי המסתבך ומתנהל תדיר בתוך הפעולה האמנותית הייחודית שלו. כפקעת מסתלסלת של כריזמה, מחאה, עשייה מרתקת ואמירה חינוכית יוצאת דופן. צצירות אצלו היא פעולה רחבה וכוללת.

 

נדמה שאי אפשר ולא נכון להפריד בין וקשטיין המחנך, האדם, הלוחם, המורה, הצייר, האמן, הבעל, האבא. בעולם מורכב וחדש, שתרבותו מסתבכת והולכת, נפרעת ומסתדרת, ווקשטיין בדרכו- מבשר. לפיד לפני המחנה. לא עושה חשבון, או אולי מתחשבן תדיר, לוחם גרילה סדרתי[1].

 

באחד הציורים בולטת המילה 'מוצץ'. נדמה שדרכה וקשטיין מסכם את סך היחסים בעולם: 'מוצץ-נמצץ'. ציני, מתגרה, או מרגיז- וקשטיין מודע לסך התפקידים המתחלפים, "בחיים.. הכול מדים, הגוף אזרחי באמת, רק כשהוא עירום".[2] 

התערוכה בנויה משני חלקים: סרט וידיאו ובו ראיונות עם האמן ושל האמן והוא בבחינת עבודת וידיאו תיעודית המתפקדת בו בזמן גם כיצירת אמנות,  ומבחר עבודות ציור מן השנתיים האחרונות. בין העבודות כאלו שנעשו לפני שנים, ובפעולת גריעה או מחיקה, הוסף פרק חדש למחזור חייהן והן הפכו עדכניות. בבחינת עבודות חדשות.

 

מהלך של גריעה והפחתה

בחלק מהעבודות המוצגות בתערוכה, מסתמן מהלך חדש שבו שב ווקשטיין אל עבודות שעשה וממשיך לטפל בהן. לכאורה מהלך שכיח אלא שוקשטיין מוחק, גורע, ומשאיר את עקבותיה של הגריעה. עצם המהלך כאילו מנסה להוריד, למחוק, לייתר, אבל הוא מודע גם לאי יכולתו לקחת בחזרה את הנעשה. המהלך היה נכון לכשנעשה, וכעת נכון לאמן בלעדיו. עם הגריעה חלה איזו התנקות, זיקוק ובחינה מחודשת. כל חומר נבחן מחדש. זוהי פעולה עקרונית מהותית וחשובה המגדירה מחדש את מרכיבי עבודתו. מהלך מודע הזוכר את עברו: כל חפץ, וכל חומר, ובודאי כל צבע בתמונה זוכר את עברו, עברו מתקיים כמו גם ההווה שלו ואולי גם עתידו,  ומשום כך אינו יכול באמת למחוק את סימניו.

השלם החדש מכיל את גלגוליו של וקשטיין שמן הסתם עוד לא סיים לומר על אותם הנושאים.עבודותיו מאתגרות, מסבכות את המתבונן. שואלות על עצם המבט של הצופה. ציור מודע לשכבותיו.

 

 

 

[1] ראו מאמרה של רותי דירקטור - ...

[2] ז'וז'ה סאראמאגו, המערה, עמ' 87, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.