עדה נעמני - טיוטות חיי: מיצב מתהווה

 

החלל העליון של הגלריה, הפתוח אל החלל המרכזי של הגלריה, עליית הגג המקורית של הבית מאכלסת במהלך החודשיים הקרובים את 'טיוטות חייה הנבחרות' של האמנית והאוצרת עדה נעמני. האם זו טווייה מחודשת, מכוונת, או אקראית של רקמת חיים מתוך אלפי פריטי זיכרונות? או אולי זהו מפגש שלה ושלנו עם פרקי חיים נבחרים. מה כוונתו ואופיו של הסידור המחודש? האם  הסדר עבורה יוכל לסמן גם את כיוון הסדר עבורנו?

 

המיצב מקבל את משמעותו מתוך כך שהוא מגדיר עצמו כהצבה בחלל, אבל היותו מתהווה פירוש הדבר שהוא משתנה לאורך כל התערוכה וזהו תנאי חדש המפקיע אותו מהתייחסות אחת כוללת ,שהרי הוא משתנה, ומחר יראה אחרת מאתמול.

עדה בוחרת להציבו טרם התערוכה ולהמשיך בפעולת הסדרתו כל מהלך התערוכה. לנוכחותה גם אם היא לא בהכרח מול הצופה, יש ערך 'פרפורמרי'  ועבודתה המתערבת הופכת את המיצב גם לנושא ערך של חיוניות וזרימה- בדיוק כמו החיים.

בעליית הגג, היכן שחוסים אלפי פרטי זיכרון אישיים המציינים פרקי חיים מתחיל הסידור, הפירוק, וההרכבה. 'מחסן החיים' המוצג מורכב מאובייקטים לוכדי זיכרון  שניתן להחזיקם ביד כמו : גלויות, בולים, ציורים, מפיות מצוירות, אוספים, תמונות, פילמים, קופסאות, מעטפות, הזמנות לתערוכות, יומנים, טקסטים אקראיים וכד' . האם הם שארית, שריד הולך ונעלם?

הפעולה שבה אמן בוחר להוציא החוצה את 'מגירות חייו'- היא פעולה חשובה. אם מדברים על אקולוגיה אינדיבידואלית הרי שזוהי פעילות שפירושה 'ירוק'. באמצעות סידור מחדש, אנחנו נפטרים לעיתים מעודפים, לעיתים נמנעים מלחזור על עצמנו שוב, נזכרים, יכולים להיות קוהרנטיים יותר, או סדורים בהמשך.

 

מה טיבו של אחסון חיינו וזיכרונותינו.?

מהו הערך הנלמד, אם בכלל מסידורו מחדש?

מה ערכה של הפעולה עבורנו, האם היא תרפויטית., האם היא מגדירה מחדש, האם יש בכוחה להפעיל אותנו אחרת ?

למרביתנו עדיין אסופות רבות של 'טיוטות חיים' בעלות ייצוג פיזי. האם כך יהיה גם בשנים הבאות. ואולי הארכיאולוגיה האישית תנדוד כולה אל ההארד דיסק (בו כבר נמצאים וירטואלית פתקאות לאהוב\ה, יומנים, תמונות, מתכונים , הוראות , מחשבות, שירים..) ואולי כבר אפשר לדבר על אחסון וירטואלי יותר-בענן..

 

 

אבל אמן “ההרס העצמי” הידוע ביותר הוא מייקל לנדי, עם פרויקט “Break Down” מ-2001 שבמסגרתו גרס את כל רכושו עלי אדמות. לנדי אסף את כל חפציו במפעל נטוש של חברת C&A בלונדון, גן עדן צרכני. משרוכי נעליו ועד למכוניתו, הוא קטלג אותם בקפידה על פי קטגוריות (בגדים, ריהוט, כלי מטבח, חומרי קריאה, יצירות אמנות, פנאי, חומרי סטודיו, כלי תחבורה). בעזרת עשרה פועלים בסרבלים אחידים הוא פירק כל אובייקט לרכיבי הבסיס שלו, וגרס הכול.

 

תומס הירשהורן:

הירשהורן פרק בתוך המוזיאון 14 משאיות מלאות פחיות משקה. מיליוני הפחיות שנערמו וגדשו את החללים לגמרי נהפכו לנוף של אתר פסולת, מתוכו בקעו פסלים עשויים מהפחיות ומעוד חומרי ג'אנק כגון צנרת פלסטיק אפורה, ניירות אלומיניום, מנקינים ומסקנטייפים.

 

תחת הנושא הרשמי של “כמות” השיב האמן באופן מוזר ואירוני לייצור ההמוני משב רוח של יצירתיות, תושייה עממית של חדוות עשייה ואנרגיה המצאתית. שם העבודה מתייחס לריבוי, לטאוטולוגיה של הייצור האינסופי, תחת סיסמת האמן: Energy: Yes! Quality: No!”".

 

"אני עושה אמנות גרועה", אמר הירשהורן, "אבל לא ארטה־פוברה, פיסול ולא אינסטליישן, אני לא עושה אמנות פוליטית אבל רוצה שלעבודה שלי יהיה ערך פוליטי". פרט לפחיות המשקה היותר־מדי שלו מתייחס גם למוטיבציה של האמן, ש"רוצה תמיד לעשות יותר מדי", כלשונו, "כך שהעבודה היא מעין מניפסט המצהיר שעבודת האמן אינה פרקטיקה טהורה וגם לא תיאוריה טהורה, אלא אמורה ללכת מעבר לשתיהן באופן לא ניתן למיצוי".

 

שעה ביום

'מיקי גלוזמן החליט להקדיש שעה ביום לסידור המחסן. גלויות תמונות, עיתונים, מזכרות עלובות מבתי מלון רחוקים, חפיסות גפרורים מתקפלות, בקבוקי בושם זעירים, סבונים קטנטנים משחירים, שריחם כבר יבש, נמוג ונחמץ בטחב הקר הזולג מקירות המחסן. מטבעות, מנעולים, מפתחות, מפות דרכים מקופלות, טרנזיסטורים פגומים, מעילי רוח בלויים, נעליים צבאיות משופשפות שכדורי קוצים זעירים עוד נעוצים בשרוכיהן, תחבושות אישיות, חנוכיות ישנות, סוסי נדנד שבורים, תקליטים, קלטות ותווים, גיטרה ישנה שמיתריה רפויים, מחזיקי מפתחות ומחשבוני כיס שסמלים של כל מיני חברות, מפעלים ומועדונים מתנוססים עליהם, דמקה ודומינו, ריכוז ולגו, עפיפונים ומשחקי מחשב מיושנים, תיקי קרטון חומים, מסמכים מצהיבים, חוזרים ישנים, שטרי חוב, קבלות, פנקסי צ'קים גמורים, בלוקים מותחלים, מדריכי טיולים שעבר זמנם, תרמילים קרועים, תצלומים קטנים בשחור- לבן, נשפכים מתוך קופסאות נעליים ישנות, סיפור ארוך של מזוודות, תיקים וארגזים, שקיות פלסטיק ומעטפות נייר בפינות שונות בבית ובמחסן, ספרי- לימוד ישנים, תחפושות ילדים, מחברות בית ספר חומות, חבילות- חבילות ששמרה לו אמו, תעודות, תמונות מחזור, תצלומים ממסעות ששכח את קיומם, דרגות, דיסקיות, חגורות, בולים ישנים, מכתבים, אלבומים שדפיהם דבוקים זה לזה, יומני שנה מקושקשים....

ועוד דברים שאי אפשר לזכור את כולם, לכתוב את כולם, שאריות שאסף ואגר בבלי דעת כמעט כל חייו, עודף חסר- שימוש שהיה למעשה טיוטת חייו וכדי למיין ולסדר אותו הוא זקוק עכשיו לזמן רב, אולי כל חייו.

 

מתוך: ישעיהו קורן, 'שתי כפות ידים ומילה', 'ועוד שלושה' עמ' 171-172, הוצאת הספריה החדשה 2013.

My Life's Drafts

Ada Naamani

Beit-Kaner Municipal Gallery, 2014

FU1A4547
FU1A4547
מיצב- עדה נעמני 2
מיצב- עדה נעמני 2
מיצב 3 עדה נעמני
מיצב 3 עדה נעמני
1/1

English text